יש רגעים שבהם אני עוצרת באמצע העבודה, מסתכלת על תכניות, על מודלים, על פרויקטים שנמצאים בשלבי ביצוע – ומבינה כמה משמעות יש בעשייה שלי. אני לא מתכננת רק מבנים, אני מתכננת חיים.

האדריכלות עבורי היא לא רק מקצוע, היא שליחות. אני לא מתכננת רק מבנים, אלא את התחושות שהם ייצרו, את החוויות שהם יאפשרו, את הקשרים האנושיים שיתפתחו בתוכם. כל קו שאני שמה על הנייר הוא הבסיס למרחבים שבהם אנשים יגורו, יעבדו, ייפגשו, יחוו רגעים של יום-יום וגם רגעים בלתי נשכחים.

כיצד הדמיון יוצר את המציאות

היכולת לדמיין את העתיד היא אחד הכוחות המשמעותיים ביותר של האנושות. היא זו שמקדימה את הקדמה, פורצת גבולות ומאפשרת את המהפכות הגדולות ביותר. לאורך ההיסטוריה, אמנים, קולנוענים ואדריכלים ניסו לחזות כיצד ייראו הערים של העתיד, לא רק מתוך שאיפה טכנית, אלא מתוך הצורך להגדיר מרחב חדש לקיום האנושי.

סרטו של פריץ לאנג, “מטרופוליס” (1926), הוא דוגמה יוצאת דופן לאופן שבו הדמיון יכול להקדים את זמנו. העולם שהציג – עיר אנכית, מדורגת, עם נתיבי תחבורה מרחפים ומבני ענק – נראה בזמנו כמדע בדיוני מוחלט. אולם, אם נביט בערים של ימינו, ניו יורק, שנגחאי או דובאי, נוכל לזהות כיצד אותם רעיונות הפכו למציאות. ההשראה שנולדה מתוך יצירתו של לאנג חלחלה לתודעה, השפיעה על דורות של מתכננים ואדריכלים, ולבסוף – התגשמה.